קולנוע ביתי מול קולנוע מסחרי – דמיון ושוני

האם ניתן להעביר חווית קולנוע אל הבית? מה זה קולנוע ביתי, מה דרוש לנו על מנת לשחזר חוויה אמיתית של קולנוע בבית, מהם היתרונות והחסרונות בהשוואה לקולנוע המסחרי. רבים חולמים על חוויה של קולנוע ביתי, חוויה שתכניס, על אמת את חווית הקולנוע, אלינו הביתה.

מה זה למעשה קולנוע ביתי וכיצד מרכיבים חוויה שכזו? חווית קולנוע נמדדת, במספר פרמטרים: תמונה, קול ותכנים. האם חווית קולנוע מסחרי אכן הגיעה לבית?

במבט היסטורי, כאשר בוחנים את התופעה המודרנית של קולנוע ביתי, ניתן לראות כי היא נמצאת במצב של חדירה לבתים רבים בארץ ובעולם, אבל רחוקה עדיין מלהגיעה אל שיאה. האם חוויה אמיתית של קולנוע הגיעה כבר לסלון ביתנו? ניתן לומר כי רק בפרמטר אחד השווה הקולנוע הביתי את מעמדו אל זה המסחרי ואף עקף אותו: קול היקפי.

הפרמטר השני - תמונה, נמצא כרגע במגמת עליה ושיפור תמידי אבל רחוק עדיין מכדי מיצוי בקרב הצופה הממוצע. ממה מורכבת למעשה חווית הקולנוע? כאשר אנו יושבים בכורסת בית קולנוע, שני חושים עובדים קשה על מנת לייצר חוויה: ראיה (תמונה) ושמיעה (פס קול היקפי).

התחלה של קולנוע בבית

מכשירי הוידאו הראשונים הגיעו אל בתי הצרכנים כבר בשנות השבעים, הם העלו אמנם את כמות התכנים והביאו סרטי קולנוע רבים אל הבית, אך צפיה דרך מכשיר וידאו בעל צליל מונו (וסטריאו, בדגמים מאוחרים יותר) בשילוב איכות תמונה ירודה ומסכי טלוויזיה בגודל קטן של 21" עד ל- 34" (במקרה הטוב) לא הצליחו לשחזר את המימד הקולנועי.

בשנות ה-80, הגיע מתחרה חדש למכשיר הוידאו, הוא הכיל דיסקים נוצצים בגודל של תקליט ואיים לבצע מהפיכה בבידור הביתי, זה היה ה- לייזר דיסק. מכשיר זה הציע איכות תמונה משופרת, אך רק לקראת סוף חייו, הביא למעשה את הבשורה האמיתית: הסרטים האחרונים בפורמט זה, כללו פסקול היקפי (סראונד) באיכות דולבי דיגיטל אשר הכיל חמישה ערוצי קול ייחודים - אחד לכל רמקול ובנוסף גם אותות לסאב וופר.

במקביל להשקת הלייזר דיסק, יצאו גם רסיברים לקולנוע ביתי, בתחילה הם תמכו בפורמט אודיו מסוג פרו לוג'יק – אשר הצליח ליצור הדמייה של צליל היקפי רק במידה חלקית. פרו לוג'יק היה הפורמט הביתי הראשון שהדמה צליל היקפי, אך הדבר האמיתי הגיע רק לאחר פיתוח פורמטי הצליל החדשים – דולבי דיגיטל ו- DTS.

הלייזר דיסק (אשר הגיע לישראל באיחור - בשלהי הטכנולוגיה ולכן לא זכה כאן לתהודה רבה בטרם הוחלף ע"י הטכנולוגיה הבאה) פתח בעידן של קולנוע ביתי, אולם רק המחליף – טכנולוגיית ה-DVD הוא שהצליח להנחיל צליל קולנועי אמיתי למיליוני בתי אב בעולם כולו.

בחציים השני של שנות ה-90, נכנס הצליל החדש אל סלון הבית: בפעם הראשונה זוכים צופי הבית לשמוע צליל קולנועי אמיתי, כזה שבמאי הסרט התכוון אליו בדיוק: דיאלוגים היוצאים מתוך המסך, מוסיקה הבוקעת משני צידיו ואפקטים המתרוצצים בחדר, עוטפים את הצופה בהתאם לעלילה.

בשלב זה, רבים ממהרים לנסות את הפלא החדש – רוכשים נגן DVD בשילוב רסיבר קולנוע ביתי, חמישה רמקולים וגם סאב וופר.

סאב וופר

סאב וופר הוא סוג של רמקול המיועד להשמעת צלילים בתדר נמוך - בס. תחום התדרים שהאוזן האנושית מסוגלת להבחין בו נע בין 20 הרץ ("בס"-צלילים נמוכים) לבין 20 קילו הרץ ("טרבל"- צלילים גבוהים). ה"סאב וופר" מיועד להשמיע את הצלילים בקצה התחתון של תחום זה.

מבנהו, תיבת תהודה גדולה יחסית וממברנה (woofer) גדולה (לרוב בקוטר 8 אינצ' ומעלה) מאפשר הפקת צלילים בתדר נמוך ובנפח גבוה. השימוש ב"סאב וופר" נעשה בעיקר במערכות קולנוע, בהן ערוצי הסאונד מופרדים במהלך עריכת פסקול הסרט, למספר ערוצים היקפיים.

ערוץ הבס הינו למעשה הפרדת צלילי הבס משאר הערוצים, והשמעתו על ידי ה"סאב וופר" לשם קבלת צלילי בס עמוקים יותר ובעלי נפח גדול יותר מאלה שהיו מושמעים מהרמקולים ההיקפיים, אם לא היו מופרדים. כך, המאזין מקבל אפקטים כמו פיצוצים ונהמות בצורה מוחשית וחווייתית יותר.

ישנם סוגים שונים של "סאב וופרים":

•"סאב וופר פאסיבי" הינו למעשה רמקול בס הנשלט בעוצמתו דרך מגבר המערכת.

•"סאב וופר אקטיבי" הינו רמקול בס שמשולב בו מגבר פנימי כך שניתן לשלוט בעוצמתו בצורה עצמאית משאר ערוצי המערכת.

צליל גדול מהמסך

התוצאה המתקבלת הינה צליל גדול מהחיים, כזה שמהווה בהחלט תחרות מול צלילו של אולם קולנוע מסחרי ואפילו יותר: רבים בתי הקולנוע בישראל אינם תומכים בצליל סראונד דיגיטלי מלא, בנוסף, רק הצופים אשר ישובים במרכז אולם הקולנוע מצליחים להנות ממלוא האפקט ולכן, האפשרות הגבוהה יותר לקבלת איכות צליל מקסימלית יוצאת מהקולנוע ועוברת דווקא אל סלון הבית.

אבל, עם הקפיצה הגדולה באיכות האודיו, נוצר מצב בלתי מאוזן: ברוב הבתים בהם ממוקמת מערכת קולנוע ביתי נשמע צליל גדול, עוטף אך תמונת וידאו הסרט קטנה ואינה תואמת בעליל: מסכי הטלוויזיה בבתים הינם מסוג CRT, רק הגדולים שבהם מגיעים ל- "34, מה שאינו בר תחרות לשום אולם קולנוע ואינו מצליח לייצר את החוויה הקולנועית האמיתית בבית.

יעברו עוד שנים מספר עד שיצרני מסכי הוידאו יצליחו להדביק חלק מהפער אותו יצר עולם האודיו, פער אשר אותו למעשה לא הצליחו להדביק עד היום. גם היום, הרבה יותר קל וזול ליצור בבית אפקט צליל קולנועי מאשר להגיע למצב דומה בתחום הוידאו / תמונה.

כיום, אנו מצויים בשלב בו מצטמצם הפער בין גודל הצליל לגודל המסך, בשלב זה ניתן לרכוש מערכת אודיו במחיר של אלפי שקלים בודדים אשר מסוגלת, (גם אם לא באיכות אודיו משובחת) כדי לספק אפקט קולנוע מספק בבית.

בהשוואה, מסכי וידאו אשר מספקים חוויה קולנועית, עדיין יקרים בהרבה.

קולנוע: גודל = חוויה

גודל מסך מהווה מרכיב עיקרי בחווית קולנוע, לא ניתן להשוות חווית צפיה בסרט על מסך בגודל מאות ואלפי אינצ'ים לעומת מסך ביתי שגודלו 42" או אפילו 60" "בלבד".

הדבר היחיד שיכול לפצות בסביבה הביתית על גודל המסך הפיזי הוא קרבת הצופה אל התמונה: ישיבה ממרחק 3-5 מטר מול מסך בן עשרות אינצ'ים יכולה להיות שקולה לישיבה במרחק 10 מ' – 30 מ' ממסך קולנוע באולם מסחרי.

מסך גדול מהווה עדיין השקעה נכבדת למדי: מסכי LCD או פלזמה בגדלי 50 אינטש ומעלה עולים סכום נכבד שעלול להגיע לעשרות אלפי שקלים.

מקרן או מסך טלוויזיה?

המסך הביתי, משמש לצרכים שונים: הוא אמור לספק את צרכיהם של כל בני הבית - הקטנים והגדולים, תוך שהוא קל לשימוש ואינו צורך פעולות הדלקה או כיבוי מיוחדות וגם אמור לתפקד במגוון תנאי אור משתנים (אור יום מלא, חלקי וחשוך).

המהדרין, אשר מעוניינים בחווית קולנוע אולטימטיבית, ירכשו כמובן מקרן קולנוע ביתי, אשר יכול לספק חווית קולנוע בגודל מסך של "100 ומעלה.

מחירי המקרנים הוזלו מאוד בשנים האחרונות: בתקציב שמתחיל בפחות מ- 10,000 ₪ ניתן לרכוש מקרן HD Ready מספק בהחלט, אבל שימוש במקרן, מחייב הקרנה בחושך מוחלט (על מנת לקבל צבע שחור קולנועי) ומתאים יותר להקרנה בחדר קולנוע ייעודי מאשר בסלון.

לכן, לעת עתה, נראה כי מירב השימוש בקולנוע ביתי, ימשיך להיות עם צגי טלוויזיה מוסג פלזמה, LCD או כל טכנולוגיה עתידית שתחליף אותם.

מסך גדול = רזולוציה גדולה

הגדלת גודל המסך בבית חייבה לשפר גם את איכות הוידאו המוקרן, בימים אלו, אנו מצויים בשלב מעבר לוידאו באיכות הפרדה גבוהה – High Definition.

יתרון איכות ה-HD הולך ובולט בהתאמה ישירה לגודל המסך והמרחק בו צופים, במקרני קולנוע ביתיים המעבר ל-HD הוא הכרחי, מומלץ לעשות השוואה בין סרט המוקרן מ-DVD לבין זה המוקרן מנגן חדשני של Bluray על מנת להווכח בהבדל האיכות הגדול.

גם מגוון מקורות הוידאו אינו נסמך יותר על מכשירי הוידאו או אנטנת הטלוויזיה בלבד, מבחר הנגנים כולל כיום נגני DVD, Bluray ובנוסף גם סוג חדש יחסית של מכשירים מנגנים אשר נשען רובו ככולו על קבצים דיגיטליים מכונן קשיח רגיל / זיכרון פלאש או כאלו המוזרמים מתוך הרשת הביתית. אלו הם הסטרימרים (מזרימי מדיה), מחשבי HTPC (מחשב סלוני), נגני אודיו / וידאו (MP3/MP4) ניידים ועוד.

HD READY או FULL HD?

במרוצת השנים, נוצרו להם לא מעט תקנים של הפרדה גבוהה, חלקם אמריקאים וחלקם אירופאים. כך נוצר מצב בו יש לנו מסכים בגדלים שונים ובעלי תמיכה בתקנים שונים. המדריך הזה יסביר לכם מה זה מה, ואיך להבין את המושגים בהם השתמש יצרן המסך בשביל להגיד לכם מהן, בעצם, יכולותיו בתחום ההפרדה הגבוהה (HD).

HD READY

כדי לעשות סדר בבלגן, החליט האיגוד האירופאי למידע, תקשורת וטכנולוגיית האלקטרוניקה הצרכנית (EICTA) לפתח תקן רשמי למסכי HD. החשש היה שמסכים שיועדו במקור לארה"ב ימצאו עצמם באירופה ולא יתאימו לתקני השידור הנהוגים ביבשת. מדבקת ה-HD READY הייתה אמורה להוות הבטחה לכך שאנשים הקונים באירופה מסך עם המדבקה הזו, יוכלו לצפות במדינתם בשידורי הפרדה גבוהה.

התקן קבע את הדברים הבאים עבור קבלת אישור לתייג את המסך כ-HD Ready:

* מסך אשר במצב 16:9 (יחס בין מספר פיקסלים אופקי לאנכי) מציג לפחות 720 שורות שונות של פיקסלים.

* בעל כניסה דיגיטלית (DVI או HDMI) אחת לפחות אשר תומכת ב-HDCP

* תמיכה בכל התקנים של ATSC – אוסף הפורמטים המקובלים של הפרדה גבוהה.

החברות הראשונות שקפצו על ההזדמנות למתג מוצרים כ-HD Ready היו פיליפס (האירופאית), לווה (האירופאית) ופיוניר (שהתמקדה באותה תקופה בצמיחה באירופה). הן היו מהראשונות שקיבלו תאימות מלאה לתקן וזכו לקבל את המדבקה. בישראל באותה התקופה המדבקה הייתה קיימת אך ורק על מסכי פיוניר, מה שגרם ללקוחות לחשוב שזה מונח שיווקי של החברה.

רבים מהמסכים באותה התקופה לא יוצרו ברזולוציה הנכונה בגלל מגבלות טכניות (כיום ניתן לייצר טכנית מסכי 42" ברזולוציה תקנית - פנסוניק החלה בכך במהלך 2007), ולכן התקן לא קבע מה תהיה הרזולוציה האופקית. בנוסף, התקן היה מאוד לא ברור (בכוונה) לגבי מסכים בעלי יחס 4:3 או בנוגע לטכנולוגיה שצריכה לעמוד מאחורי המסך, בשל העובדה שניתן היה אז לרכוש מסכי CRT (המסכים העבים) אשר היו תואמים לדרישות התקן. בארץ לא היה יבוא של מסכים כאלה (פרט ליבוא אישי של לקוחות פרטיים) וגם מסכי 16:9 בטכנולוגיית CRT נחשבו לחיות נדירות למדי.

FULL HD

כאמור, המטרה המקורית של תקן HD READY הייתה לוודא שכשאתם רוכשים מסך, תקבלו איכות HD מינימלית. מאז יציאת התקן, השתפרה הטכנולוגיה וכעת ניתן לקבל במחירים סבירים לחלוטין גם מסכי FULL HD. משמעות ה-FULL היא שהמסך יכול להציג את כל הפרטים שקיימים בשידורי 1080.

כפי שניתן להבין, יש הבדל משמעותי מאוד בין מסך ברזולוציית 1024X768 (בעל 786,432 פיקסלים) לבין מסך שמסוגל להציג את מלוא הרזולוציה שמועברת ב-1080, כלומר 1920X1080 (2,073,600 פיקסלים) - פי 2.7 נקודות.

לכן לא מספיק לנו לדעת שמסך הוא HD READY, אנחנו גם צריכים לברר מה הרזולוציה שלו. מסך שנקרא FULL HD לא רק כולל את הרזולוציה המתאימה - 1920 על 1080 פיקסלים, אלא גם מסוגל לקבל ולהציג דברים מעבר ליכולות ה-HD READY הבסיסיות שתוארו לעיל.

HD READY 1080P

עדיין יש לא מעט בלבול לגבי תאימות ולכן EICTA קבע לנו תקן חדש בשם HD READY 1080P. התקן הזה לא רק מתקן את עיוותי העבר אלא מוסיף לא מעט לתקן המקורי.

כתנאי בסיסי, התקן מוסיף לכל התנאים הקודמים של HD READY רגיל גם את נושא הרזולוציה המדויקת - 1920 על 1080 פיקסלים. אם לא די בכך, הוא מחייב צפייה ללא עיוותים, כלומר שימוש בפיקסלים מרובעים בלבד. התקן כופה גם תמיכה ב-NATIVE RATE ותאימות לא רק לתקני ATSC אלא גם לתקנים מחמירים יותר כגון 1080P ו-1080sf24 (עוד על כך בהמשך).

בכך, נפתרות בעצם כל הבעיות, מכיוון שתקן זה הוא מחייב וכולל את כל הדרישות המחמירות שנדרשות ממסך FULL HD היום.

1080P בגוונים שונים

לא כל FULL HD נבראו זהים, כיוון שגם בין שידורי 1080 יש הבדלים, ויעידו על כך המושגים 1080i ו-1080p (על גרסאותיו השונות).

1080i הוא, בעצם, אות ברזולוציית 1920 על 1080 אשר מעביר בכל פעם (60 או 50 פעם בשנייה, תלוי אם מקור השידור בארה"ב או באירופה/ישראל) חצי תמונה - 540 שורות בכל פעם. פעם משדרים את שדה הקווים הזוגיים ופעם את שדה האי זוגיים. בכך חוסכים בעצם רוחב פס, אך גם גורמים להמון בלגן בתמונה. מסכי LCD ופלזמה אינם יכולים להציג חצי תמונה בכל פעם, עליהם לחבר שתיים כאלה ואנחנו מקבלים מכל הסיפור הזה רק 30 או 25 תמונות מלאות בכל שנייה. 1080p, לעומתו, מעביר את כל התמונה בו זמנית. לכל המצבים האלה יש נגזרות שנובעות מצרכי השידור במדינות השונות ובמכשירים השונים שמשדרים בהפרדה גבוהה.

• 1080i הקלאסי ב-60 הרץ (60 תנודות לשנייה) - 540 שורות (זוגיות/אי-זוגיות) משודרות בכל שדה, אחת אחר השנייה. ניתן לעבד אותו במסך בכדי לקבל קירוב של התמונה המקורית.

• 1080P ב-60 הרץ - המקרה הפשוט ביותר אך גם כזה שלא קיים "בטבע". כאן מדובר על תמונה מלאה המשודרת 60 פעם בשנייה.

• 1080i ב-50 הרץ (השידורים של יס היי דפינישן והוט HD) - הסרט תמיד מועבר שדה אחד בכל פעם, כאשר צריך לחבר את השניים ולקבל תמונה אחת אחידה. לעיתים צריך עיבוד תמונה נוסף בשביל לשפר את התמונה.

• 1080P ב-24 פריימים לשנייה. זה בעצם מה שמשודר בקולנוע (אם כי שם מדובר ברזולוציה מעט גבוהה יותר) אך זה הקצב האידיאלי לקבל תכנים קולנועיים, וזה התקן שנקבע על ידי Blu-ray.

• 1080P ב-25 פריימים לשנייה. מדובר בתקן זהה רק עבור אירופה. עקרונית אין באמת צורך בו, שהרי אף אחד לא באמת משדר תכנים ב-25FPS.

עיבוד תמונה

אנחנו מגלים שגם כאשר מדובר בשידור 1080P וגם בשידור 1080i אנחנו מקבלים בדיוק את אותו תוכן. כלומר, על פניו אין יתרון של 1080P על 1080i, נכון?!

בעולם אידיאלי זה באמת היה נכון, אך בפועל יש בעיות בשידור 1080i. נושא השזירה של שני השדות גורם לכך שלעיתים קרובות נקבל בעיות בעיבוד תמונה. המסך צריך לדאוג לזהות אם מדובר במצב פילם או מצב וידאו, או בכלל שילוב של השניים (דבר שיכול להתרחש בעקבות עריכה או עיבוד של הסרט). כך, במצבים השונים על המעבד של המסך לבצע עיבודי תמונה מגוונים.

עם זאת, בכדי למנוע בעיות בהצגת התוכן על גבי הטלוויזיות, לעיתים "מקלקלים" מעט את התוכן עצמו. לדוגמא, משתמשים בפילטר טשטוש אנכי שמטרתו למנוע ממסכים פחות איכותיים מלהציג את הבעיות בבירור. כמובן שדווקא המסכים הטובים הם שסובלים מכל זה.

NATIVE RATE

מצב ה-Native Rate – אפשרות הצגת התוכן ברזולוציה בה הוא משודר, הינו דבר הכרחי כיום במסכי FULL HD. הדבר משמעותי לא רק כאשר מחברים מחשב למערכת, אלא גם בשידורי טלוויזיה. הסיבה לכך היא שהפעלת מעבד תמונה שלא לצורך גורמת לכך שאנחנו מאבדים איכות תמונה. כלומר, פרטים מסוימים בתמונה לא יראו נכונים ללא מצב זה.

אם כך, מדוע לא להשתמש בו תמיד? הבעיה היא שבחלק מהשידורים, לא כל 1920 על 1080 הפיקסלים הנם בשימוש. הדבר מתבטא בפיקסלים שחורים בפינות או אפילו לכלוכים דיגיטליים בקצוות התמונה, שמקורותיהם במעבד המקורי, בצילום, בקידוד או בטווח הביטחון שמכניסים לשידור.

במידה ואינכם רואים בעיות כאלה כשאתם במצב ה-Native Rate (לעיתים קוראים למצב זה גם DOT BY DOT או שמות אחרים) - אזי הוא עדיף על מצב רגיל של מסך רחב.

HDMI והצפנה

כזכור, תקן HD READY מכריח את היצרנים לתת לנו כניסה אחת לפחות בעלת חיבור דיגיטלי מוצפן. כיום, התקן הוא HDMI ומשמעות הדבר היא שכל מסך שנקבל יהיה תואם להצפנת HDCP. הצפנה זו מונעת מאנשים את האפשרות התיאורטית של הקלטה או שמירת התוכן שעובר בכבל ה-HDMI. מדוע שמישהו ירצה לעשות זאת כשהרבה יותר קל להוריד את התוכן מהדיסק עצמו? לא ברור, אבל הוליווד הייתה לחוצה, וזו התוצאה. כך, כל תוכן שמשודר ב-HD היום מחויב בעצם לעבור דיגיטלית אך ורק על תווך מוצפן בשיטה זו.

הבעיה היא שלא כל המסכים תואמים את כל מקורות השידור. לאחרונה ראינו בעיה זו בדיוק במסכים מסוימים, שעושים בעיות לממיר יס HD שמדווח על תקלה במנגנון ההגנה... ניתוק וחיבור מחדש של הממיר מהמסך לעיתים קרובות מעלימים את הבעיה אך העובדה היא שבעיה זו נפוצה למדי ומתרחשת בשל כך ש-HDCP ממומש בדרכים שונות למדי על ידי מכשירים וחברות שונות.

גם HDMI עצמו עושה לא מעט בעיות בתחום - חשוב שמסך המקבל תוכן FULL HD יקבל גם כבל וציוד שתואמים לתקן הזה. כלומר, כבל שנבדק במצב 1080P60 לפחות. תקני HDMI 1.3a מחמירים עוד יותר ומעבירים על הכבל גם אודיו רב ערוצי לא מכווץ, מה שמוסיף עומס רב לכבל העמוס ממילא.

במסכים נושא ה-HDMI 1.3 פחות מעניין, שכן הוא בעיקר מתייחס לתאימות לשיטת הצבע החדשה המכונה WCG, DEEP COLOR או XVYCC. שיטה זו מרחיבה את טווח הצבעים של המסך ומוסיפה גם עוד טווח ביטים לשידור. כלומר, אנחנו מקבלים יותר צבעים מהמסך וגם יותר גווני צבעים בתוך הטווח הקיים. כמובן שגם כאן דרושה תאימות גם בצד המשדר וגם בצד המציג. מרבית המסכים החדשים מהסדרות המתקדמות של המותגים המוכרים תומכות כבר בשיטת השידור הזו, וניתן למצוא מצלמות וידאו היי דפינישן שייצרו את סוג האות הזה. נגני Blu-ray עם תאימות ל-DEEP COLOR אמורים כבר לצאת באופן שוטף.

מאיפה יש לנו 1080P?

אם יש לנו מסך FULL HD אבל כזה שאינו מסוגל לקבל אות 1080P בכניסת ה-HDMI שלו, אלא רק 1080i, האם אנחנו מפסידים משהו? אם מדובר במקורות כמו יס והוט, לא. גם כשמדובר במקור כמו נגן Blu-ray ההפסד אינו גדול, מכיוון שהתוכן הפנימי של הסרט הוא 1080P24 ולכן כאשר הנגן מייצר את התמונה, הוא פשוט מפרק אותה לחצי ומשדר את שני השדות לפי התור. זהו אות שקל מאוד למסך לפענח ולכן תוך שימוש בכיול מתאים (בעיקר הורדת כל מני פילטרים כמו חדות למינימום ההכרחי), ההפסד בתמונה יהיה זניח!

כאשר מדובר במחשב, ההפסד הוא בעיקר על ציר הזמן. 1080P משודר בקצב כפול מ-1080i ולכן אנחנו מקבלים בפועל רק 30 תמונות בשנייה במקום 60 תמונות בשנייה. היכן הדבר מורגש במיוחד? במשחקים. כשמדובר בקונסולות, גם שם ההפסד מורגש בעיקר בגלל נושא ציר הזמן.

בכל אופן, כמובן שעדיף לנו מסך עם תמיכה מובנית ב-1080P24, שהרי משמעות הדבר היא פחות דברים שיכולים לקלקל את התמונה אך גם ללא מנגנון זה, סביר להניח שמסך איכותי בעל מנגנון עיבוד תמונה סביר, יגיע לאיכות תמונה דומה מאוד למה שנקבל דרך 1080P24.

מה אנחנו מקבלים בשידורי יס והוט?

שידורי יס היי-דפינישן והוט HD, משודרים אך ורק ב-1080i 50. בעולם אין כיום תקן לשידור 1080P, לצערנו. משמעות הדבר הוא שאנחנו בארץ מקבלים את אותה איכות תמונה (במקרים מסוימים אפילו טובה יותר בגלל נושא הקידוד), מאשר הצרכנים בארה"ב.

כפי שהוסבר בקטע הקודם, אין בכך נפילה משמעותית ממקור 1080P דומה. הנקודות בהן שידורים כאלה עלולים להיכשל הן בעיקר שידורי ספורט מהירים במיוחד. במקרים כאלה, איכות התמונה תלויה באיכות עיבוד התמונה של המסך המציג אותה.

במידה והמסך אינו מזהה מצבי קצה, עלולות להיווצר תופעות לוואי כמו אפקט המסרק (נראה כאילו מישהו מעביר מסרק על התמונה). עם זאת, גם בשידורים בעלי תנועה מהירה במיוחד, כגון משדר הסופרבול האמריקאי ששודר על ידי יס בהיי-דפינישן מושלם, ניתן היה לזהות מעט מאוד מצבים כאלה.

מה כדאי לרכוש, HD READY או FULL HD?

כאמור, שידורי יס היי-דפינישן וגם הוט HD, ישודרו אך ורק ב-1080i 50HZ. כלומר, מסך HD READY בלבד מציג בשידורים אלה בערך 40% מכמות המידע שמשודר על ידם בפועל. בשטח, לעומת זאת, מתברר שההבדל קטן הרבה יותר, וההחלטה על סוג המסך אותו כדאי לקנות תלויה מאוד בגודל המסך ובמרחק הצפייה שלכם בו, אך מעבר לכל, תלויה בכם.

ככל שהמסך קטן או מרחק הצפייה עולה, כך הצורך ב-FULL HD נעלם - אתם פשוט לא תראו את הפרטים הנוספים שהמסך יוכל להציע. לדוגמא, במסכי "32, מרחק הצפייה בו ניתן ליהנות מ-FULL HD כ"כ קטן עד שהוא לא פרקטי לסלון, ולכן במסכים כאלה אין בכלל צורך ב-FULL HD.

מצד שני, יש גם סיכוי שעל מסך גדול ועם מרחק צפייה נמוך לא תראו הבדל, כיוון שהעיניים שלכם פשוט לא יוכלו להבחין בו. כך, Full HD כדאי ביותר רק אם אתם חדי עין. ואם כך, עדיף ללכת עוד צעד קדימה אל עבר ה-HD Ready 1080P, הוא בעצם Full HD עם כל הדרישות המחמירות ביותר של EICTA.

דור חדש של טלוויזיות - טכנולוגיית ה-ORGANIC LED

טכנולוגיית ה- OLED נתפשת בשנים האחרונות כדבר הבא שהולך להגיע בעולם הטלוויזיות. אבל, מסתבר כי הבשלת הטכנולוגיה מתארכת וגם המשבר הכלכלי בעולם גורם ליצרניות להדק את השמירה על הטכנולוגיות הקיימות, המוכרות והרווחיות יחסית ולהסס יותר לפני שהן מוציאות סכומי עתק על הדבר הגדול הבא.

מ-11 אינץ' עד הענק

טלוויזיית ה- OLED הראשונה שעמדה למכירה עבור הציבור הרחב יצאה ב-2007 ממפעל המסכים של סוני: דגם XEL-1 הגיע עם שטח מסך של 11 אינץ' בלבד ורזולוציה נמוכה יחסית של 960X450 פיקסלים, אבל נתון הניגודיות 1,000,000:1 היה חסר תקדים לטלוויזיות מאותה התקופה וגם הצבעים הרשימו מאוד. עובייה היה שלושה מילימטר בלבד (החיבורים הוטמעו בבסיס המסך) והמחיר היה יקר מאוד ביחס לגודל: הוא נע בין 2,500 דולר בארה"ב ועד ל- 5,000 דולר באנגליה.

אחרי שנתיים הציגה היצרנית היפנית אב טיפוס של מסך גדול יותר, הפעם בגודל 21 אינץ' ורזולוציה של 1366x768 אך הוא לא עבר אל פסי הייצור. בשנת 2010, הופסק יצורו של ה- XEL-1 ונראה היה כי סוני לקחה פסק זמן בפיתוח הטכנולוגיה, החברה הציגה מסך בטכנולוגיה אלטרנטיבית Crystal LED בו את פיקסלי ה- OLED מחליפות נורות לד זעירות, אך לפני מספר חודשים (לקראת סוף 2012) הוכרז שיתוף פעולה חדש שלה עם פנסוניק, מה שמחזיר אותה לתמונה.

במקביל, ובמהלך השנים הללו, נעשה שימוש מעט נרחב יותר בטכנולוגיה, אבל בגדלי מסכים קטנים יותר, בין השאר עבור מסגרות דיגיטליות שכל תפקידן הוא להציג תמונות סטילס, או בדגמים מתקדמים של סמארטפונים, עבורם פותחה גרסת AMOLED זולה יותר לייצור.

OLED מול LCD או פלזמה

דור ה- OLED מציג יתרונות ביחס לשתי הטכנולוגיות העכשוויות המשמשות כיום בייצור טלוויזיות: LCD LED ופלזמות. הפיקסלים בטכנולוגיית "אולד" עשויים חומרים אורגניים זוהרים Organic LED, מה שמקנה לתמונה אופי שונה ומאוד מובחן ביחס לטלוויזיות אחרות.

מול ה- LCD, יש יתרון בסיסי לטכנולוגיית ה- OLED והוא נעוץ בעובדה שהיא אינה דורשת מקור אור חיצוני עבור הצגת התמונה. ב- OLED, תאי הפיקסלים מאירים בעצמם, כך שרמת השחור הנקודתי טובה פי כמה וכמה (ב- LED LCD לא ניתן לקבל שחור מוחלט ברמה של פיקסל בודד). בנוסף, מסכי ה- OLED הינם דקים יותר באופן משמעותי, אפילו יותר ממסך הסמארטפון. מסכי LCD, לעומת זאת, מכילים מנורות פלורוסנט בגב המסך והן פולטות חום ומבזבזות אנרגיה באופן יחסי, (במסכי LED מחליפות את הפלורוסנט נורות לד קטנות). פלזמה, לעומת זאת, פועלת גם היא על עיקרון דומה ל-OLED עם פיקסלים אשר מאירים בעצמם – ללא צורך בהזדקקות לתאורה חיצונית, אך ה- OLED, לעומתה, דק הרבה יותר ורגיש הרבה פחות להשתקפויות תוך שהוא מסוגל להגיע לרמות הארה מרשימות.

חסרונות טכנולוגיית ה-OLED

טכנולוגיית ה- OLED אינה חפה מבעיות, מעבר לעלות הייצור היקרה, ישנה רגישות לצריבה (בעת הצגת תמונה סטטית למשך זמן רב) וגם הפיקסלים הכחולים, כך מסתבר, מסיימים את חייהם מוקדם יותר ביחס לעמיתיהם האדומים והירוקים. עד שלא יחלו להמכר טלוויזיות OLED מסחריות אשר פועלות שעות רבות בכל יום, לא נדע האם אורך החיים אכן מתאים לשימוש ביתי המוני.

השקת טלויזיות OLED לבית

ראינו אותן בשנה שעברה, בתערוכת CES 2012: שתי היצרניות הקוריאניות LG וסמסונג הציגו מסכי 55 אינץ' ראשונים אשר הוגדרו כאבי טיפוס של טלוויזיות ביתיות, אך עברה שנה נוספת עד שהגיעה ההודעה על תחילת שיווק מסחרי.

בינואר 2013, הסתבר כי LG היא הראשונה להתחיל במכירת טלוויזיה מבוססת OLED (דגם 55EM960V) בגודל המתאים לסלון ביתי (55 אינץ'), אבל במחיר אשר לא ממש מתאים לצרכן הממוצע: 12,000 דולר בארה"ב.

בתערוכת CES 2013, הציגו סמסונג ו- LG במקביל מסכי OLED קעורים (ויפים מאוד לעין). מלבד המסכים של סמסונג ו- LG, הציגו גם שני יצרנים נוספים יצירות OLED: אנשי סוני ופנסוניק משתפים פעולה מזה זמן רב בפיתוח טכנולוגיות חדשות של פנלי OLED ובהתאמה שתי החברות חשפו מסכי OLED בגודל 56 אינץ' ורזולוציית 4K (עם 3840x2160 פיקסלים). על פי אנשי פנסוניק, פנל המסך שלהם יוצר בשיטה חדשנית של הדפסה, מה שאומר כי חומרי ה- OLED האורגניים אשר מרכיבים את הפיקסלים בתמונה הוכנסו למקומם בעזרת מדפסת דיו מיוחדת. טכנולוגיית ההדפסה מביאה יתרונות בייצור משום שהיא מאפשרת דיוק גבוה וניצול מיטבי של כמויות חומרים, עם כמות קטנה יחסית של פסולת עודפת, כך שהיא יכולה להיות הזרז המצופה להכנסת מסכי OLED לייצור המוני.

כאשר מסתכלים אל נבכי המסך, מתגלה כי גם כאן ישנן הבדלי שיטות: LG עושה שימוש בפיקסלי OLED לבנים (אשר בנויים משלוש שכבות אדום, ירוק וכחול) והצבת פילטרי צבע לפניהם, יצרניות אחרות עושות שימוש מלכתחילה בתתי פיקסלים OLED בצבעים שונים, לטענת סוני, שימוש בנורות OLED לבנות מחייב שימוש בפילטר מקטב (בכדי למנוע זליגת אור בלתי רצוי בין הפיקסלים) – מה שמוריד את כמות האור אותו יוצרים הפיקסלים בעשרות אחוזים.

מסכי OLED גמישים

מלבד ההתמקדות בפיתוח מסכים גדולים, ישנו כיוון נוסף אליו הולכות היצרניות: יצור של מסכי OLED גמישים, אשר עשויים פלסטיק רך. סמסונג הציגה בתערוכה האחרונה את YOUM - מסך OLED קטן וגמיש ברמה כזו שאפשר לקפל אותו ב-90 מעלות מבלי שהוא ישבר. באירוע, הוצג גם טלפון אשר המסך שלו מתעגל אל הצדדים אפילו עד גבו של המכשיר.

ומתי נהנה אנחנו ממסך OLED בסלון ביתנו?

לא מעט אנשים המתינו שנים ליום בו יוכלו להכניס הביתה מסך טלוויזיה גדול מבוסס OLED. היום הזה מתקרב עם תחילת המכירה של טלוויזית LG, אבל המחיר, כאמור, יהיה יקר. סמסונג עדיין לא הודיעה על מועד השקה מדוייק, אבל היא צפויה להיות היצרנית השניה אשר תחל למכור מסך שכזה לצרכן הביתי. פנסוניק וסוני צפויות להתחיל למכור טלוויזיות OLED ביתיות בשנת 2015 ויש כמה הערכות אופטימיות אשר מדברות על 2014.

הנעלם הגדול בטכנולוגיה זו הינו אורך החיים של מערכת הפיקסלים, בנושא זה, עיניים רבות נשואות אל המסך הראשון שיחל להמכר בארה"ב ושאר מדינות העולם בחודש מרץ הקרוב. השנה הקרובה תהיה שנת הלידה, עיניים רבות נשואות אל הילד הבכור של הטכנולוגיה, ה- OLED יצא מהמפעל התחיל את דרכו הארוכה לישראל.